תנ"ך על הפרק - ויקרא יט - צרור המור

תנ"ך על הפרק

ויקרא יט

109 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽרדַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

קדושים תהיו. לפי שלמעלה סיפר התועבות שעשו אנשי הארץ. שהם דברים מאוסים. מצד עצמם הם מאוסים. אבל היא תלויה בדברי קדושה ופרישות מהדברים המותרים. כאומרם קדש עצמך במותר לך. וכן בדברים אחרים שהם קדושה ופרישות מצד עצמם הם מאוסים אבל היא תלויה בדברי קדושה ופרישות מהדברים המותרים. כמו פרישת נדה וזיבה. ופרישה מאכילת דברים טמאים. וכן דברים אחרים נזכרים בזאת הפרשה שהם כולם מדות נאותות לנפש. להפריש מהמדות המגונות. ולכן אמר קדושים תהיו כי קדוש אני. כי אחר שאני קדוש ראוי לכם שתהיו קדושים ומופרשים מהדברים הבלתי ראוים. ולפי שזאת הפרשה בה תלויה כל קדושת ישראל. והיא כוללת עיקרי כל התורה כמאמרם ז"ל. אמר דבר אל כל עדת בני ישראל כי לפי חשיבותה נאמרה בהקהל לפי שיש בה כל עשרת הדברות. ופארות וענפים שאר המצות כולם הנזכרות בזאת הפרשה. והכניס בכאן וכי תזבחו זבח שלמים לה'. לפי שנאמר בו כי את קדש ה' חלל. והפונה אל האלילים ועושי אלהי מסכה הוא מחלל את השם. וכן סמך לזה בכאן לפי שנאמר אל תפנו אל האלילים. ואולי יאמרו כי השם צוה שלא לעבוד עבודה זרה. וצוה שיעבדוהו בקרבנות ושלמים. לזה אמר אינו כן. כי אני לא צויתי לכם לזבוח זבחי שלמים אלא לרצונכם ולא לרצוני: אח"כ צוה על העניים בלקט שכחה ופאה. ובשבועת שוא ובגניבה ובגזלה בלשון הרע ובשנאת חנם. לפי שהם מדות המטמאות הנפש והגוף. ולפי שאמר לא תשנא את אחיך בלבבך. חזר לומר לא תקום ולא תטור וגו'. כי השנאה בפועל או בפה. ושלא יאמר לו איני משאילך כשם שלא השאלתני. וא"ת אם הוא נוטר לי איבה למה לא אעשה כן גם אני. לז"א ואהבת לרעך כמוך כי זה כלל גדול בתורה. להורות לנו שאין ראוי להיות חילוק ופירוד בין איש לחבירו. אלא לדון לכל אדם לכף זכות כאלו היה הוא עצמו. וזהו אני ה'. כי כמו שאני ה' אחד. כן ראוי לכם שתהיו גוי אחד בלי חלוק. וסמך לזה בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. לפי שכל הדברים נבראו במעשה בראשית למינם למינהו בענין שלא יהיה ערבוב בין הדברים. והכלאים באדם ובבהמה הוא ערבוב מין בשאינו מינו. וזהו לשון כלאים לשון מניעה כמו ויכלא העם מהביא. וזהו כלאים מניעת הכוחות ממה שנבראו. ולכן כמו שצוה בישראל לפי קדושתם שלא יהיה ביניהם ערבוב. אלא אחדות שלימה ואהבה. ולא לשון הרע ונטירה ושנאה. כן צוה ג"כ שלא יזרעו כלאים ולא ילבשו כלאים. שהוא ערבוב הכחות. וסמך ג"כ ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. לפי שזה ג"כ מענין כלאים וערבוב זרע במקום שאיך צריך: והנה בזאת הפרשה תמצא שהתחיל קדושים תהיו כמדבר עם הרבים. וכן אל תפנו אל האלילים. ואח"כ אמר ובקוצרכם לא תכלה. כמדבר עם היחיד. ואח"כ אמר לא תשבעו וחללת וכן הרבה כיוצא בזה בכל התורה ראה אנכי נותן לפניכם. אבל זה הרמז גלה בזאת הפרשה באומרו ואהבת לרעך כמוך. באופן שבזה רמז שאין ראוי להיות חלוק ביניהם אלא כאלו היו איש אחד. באופן שאע"פ שיהיו ישראל אלף אלפי רבבות. כולם חשובים כאיש א' בלי חילוק ופירוד: ולזה התורה ברוב מדברת עמהם כמו שמדבר עם היחיד ואומרת אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך לא תעשוק את רעך. וכשמדבר לשון רבים מדבר עם הרבים כמו שמדבר עם היחיד. ולזה אמר התנא עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם לפי שעשרה כמאה. ומנין אפי' ה' ומנין אפי' א'. לפי שהא' הוא כמו עשרה מאה ורבבה. ולכן אפי' כשמתחיל לדבר בלשון רבים מסיים בלשון יחיד כמו לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך מהטעם שזכרנו. וזה היתרון יש לאומה ישראלית מכל האומות שכולם חשובים כאיש א'. וזה מצד פטרונם ומצד נפשם. מצד פטרונם שהוא ה' אחד. ומצד נפשם שהיא חצובה מכסא כבודו. ואחר שכל נפשותם חצובות ממקום אחד. גופם ראוי שיהיה אחד. וזהו ודגלו עלי אהבה. שדגלו הוא ה' אחד. וזהו אהבה שעולה כמו אחד. ולכן בעשו הזכיר ו' נפש ואמר בהם נפשות ביתו. וביעקב שהיו שבעים אמר שבעים נפש: אח"כ אמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לפי שזה דבר הראוי לקיום העולם. כמו שאמר שלמה גם את העולם נתן בלבם. כי השם נתן זאת התשוקה וחשק הבניינים והנטיעות בלב האדם. לקיום בני העולם. שאלמלא כן כל אחד יאמר מה לי לנטוע אילן זה. אחר שאין לי בן. או אע"פ שיהיו לי בנים. מה לי אם הבאים אחרי יאכלו פריה או לאו. לזה אמרו שאהבת עולם ותשוקת הבנין והקנינים ממשיך האדם אחר אלו הדברים. וכבר הביאו במדרש מלך א' שראה זקן אחד שבע ימים שהיה נוטע אילן. ושאל לו המלך אתה נוטע זה האילן אחר שאתה זקן מאד. א"ל אם אני לא אזכה לאכול מפריו אולי יזכו בני. וספר המאמר כי לאחר זמן הזקן עצמו הוליך מפירות אותו אילן מנחה למלך ושמח בו שמחה גדולה וכו'. וכל זה משום שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה: ואמר וערלתם ערלתו את פריו. לפי שלא יאמר אדם למעלה צוה לי על הכלאים. ואחר שאהיה מוזהר מן הכלאים. יכול אני לאכול מיד מהזרעים. ומהנטיעות בלי שום עכוב. לזה אמר אינו כן כי אפילו שלא יהיה כלאים. אתה מוזהר על הנטיעות שלא תאכל מפירותיהן ד' שנים הראשונים. לפי שהערלה היא כעין כלאים. וכמו שצותה התורה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לפי שהוא בא מכח הטומאה שהוא ערבוב הכוחות מרוח הטומאה. אשר רוב התורה ומצותיה אינן אלא להרחיק ממנו כח הטומאה. כאומרו ואת הצפוני ארחיק מעליכם. לכן צותה שלא תלבש שעטנז שהם שני כוחות הטומאה מעורבין זה בזה. ולכן צוו החכמים בקבלה לזיין אותיות שעטנ"ז ג"ץ בזיונין ותגין שנתראים כתרי אותיות. שהם כתר התורה וכלי זיין. להצילנו מכף מעול וחומץ. הוא עשו הוא אדום כולו כאדרת שער. ולכן צותה התורה וערלתם ערלתו. לפי שהם נקראים ערלות פלשתים. כמו שאמרנו שביציאת מצרים שבר הש"י ד' ערלות המנויות בפסוק וה' הכה כל בכור. ולכן בענין האילנות כל זמן של שלשה שנים שהערלה והקליפה נדבקת בהם. צותה התורה שלא נאכל פרי כזה לפי שהוא טמא ולכן לא יאכל. אבל בשנה הרביעית אמר קדש הלולים לה'. לפי שכבר יצא כח הטומאה מהאילן וראוי לשרות בו קדושה. וזהו קדש הלולים לה'. ובכאן רמז שראוי להלל ולברך לשם בברכת הפירות. וכן רמז בכאן כמאמרם ז"ל הלולים תרי. שבכאן כלול ברכת הריח גם כן. וכן סמכוהו אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה. איזה דבר שהנשמה נהנית בו זה הריח וזהו קדש הלולים לה'. ולפי שהתורה אסרה אכילת פרי הערלה. שהוא דבר של טומאה מצד הכישוף והשדים. סמך מיד לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. וכן לא תקיפו פאת ראשכם ושרט לנפש. כולם דרכי האמורי המנחש. וחתם הפרשה אל תפנו אל האובות שהוא דבר של נחש וקסם גם כן. וסמך מפני שיבה תקום. לפי שד"ת וחוקותיה ומשפטיה הם דברים עמוקים. ואלו חיה האדם אלף שנים פעמים לא ישיג אחד מיני אלף מסתרי התורה. לזה אמר מפני שיבה תקום. כמו שדרשוהו בזוהר קודם השיבה בהיותך נער. תקום לעסוק בתורה ולהיות איש. ובזה והדרת פני זקן כדכתיב גם כי יזקין לא יסור ממנה. באופן שבהתמדת התורה ישיג סודות התורה וסתריה. אחר כך הזהיר באונאת הגר ובמשפט. כאומרו לא תעשו עול במשפט. לפי שאלו הדברים הם ג"כ מטמאים הנפשות. ומקנין בהם מדות מגונות ולכן רמוז בזה גם כן שראוי לאדם להתנהג במדת טובות. ולשקול כל הדברים בפלס ומאזני משפט. בענין שלא יצא מן השורה. וזהו במדה ובמשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק. ולכן אמרו איפת צדק והין צדק שיהא הן שלך צדק ואין שלך צדק. לרמוז שאפילו בדיבורו ראוי להשמר ולהשקט בענין שיעמוד בדיבורו ולא יחל דברו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך